אני מחוברת לתחושת אשמה שמתנה איתי אהבים מפוקפקים מידי יום. אנחנו מנהלות מערכת יחסים הדוקה למדי, בה היא ממלאת את תפקיד המענה ואני את תפקיד הקורבן מרצון, מרצון אמרתי? בהתנדבות!
יש כאלו שיאמרו שזו מערכת יחסים סאדו-מזוכיסטית, אבל אם אנחנו נהנות אז מה איכפת למישהו? זכותנו!
אחרי הכול, אין עדיין חוק נגד התופעה ויש רגעים, שאני חושבת שאולי חבל שכך.
יחד עם זה, יש חוק לדוגמא, נגד עישון במקומות ציבוריים, גם בבית, יש לי מתנגדת שדואגת לבשר לי עם כל סיגריה שאני מציתה, שאני דוחה מגעילה וגם הורסת לי את הבריאות, אז מה, אני לא מעשנת? אני מעשנת, ותחושת האשמה בקריצה מלאת עליזות, מצליפה בי בעודי נאנקת כשבראשי קולות מאשימים, אני מרעילה את עצמי, את בני ביתי, את הכלבה את החתולה ולא רק זה, אני גם מפרנסת את הפושעים שמייצרים את הדבר הדוחה הזה שאני מעשנת ומרגישה בערך 10 דקות שעולמי מסודר.
וזו רק ההתחלה, רוב הסיבות הטובות שאני מספקת לאשמה שהיא כאמור הטובה שבידידותי וסדיסטית למדי, קשורות במשהו שאני לא יודעת להגדיר אבל, הוא שם, ועובד מצוין.
אני מסוג האנשים שעשויה להגיד למישהו בוקר טוב, ולקבל תגובה זועמת על חוצפתי! מעולם לא הצלחתי להבין את העניין הזה, אבל, כמובן, שידידתי הטובה מכולם, ההיא, הסדיסטית, מתנדבת בכל הזדמנות להסביר לי שאני אשמה! הטון, בחירת המילים, התזמון, ועוד סיבות מסיבות שונות שלא תמיד מובנות לי. אבל, מעניין, ככל שאני פחות מבינה מה עשיתי לא בסדר, ככה, אני מרגישה יותר אשמה, גם על זה שאני לא מבינה מה עשיתי לא בסדר, אני מרגישה אשמה, וההיא, מניפה כלפי אצבע ענקית בליווי שמות תואר לא מחמיאים במיוחד, לפעמים בוטים למדי, ומסמנת לי בשנייה את חטאי מחדלי טיפשותי אנוכיותי וחוסר התחשבותי.
יש רגעים שאני ממש כועסת עליה ועל האצבע והסדיזם המוצהר, ומייד באותה הזדמנות כועסת על עצמי ועל חוסר האונים שלי בהבנת האנושות, לפעמים, אני אפילו עצובה מאד, וכשהיא לא רואה, אני מרשה לעצמי לטפטף את דמעותי ולהרגיש מסכנה ומובסת.
זה רק עניין של זמן, והיא, גם על זה תאשים אותי, מה את מייללת? בכיינית, את רגישה מידי, עושה מכל דבר עניין, תתביישי! ואני מתביישת....בהתנדבות...
בכלל, נדמה לי שתכונת ההתנדבות נמצאת בי ומתעוררת במיוחד, כשיש למישהו הזדמנות לרדת עלי ולכסח לי את הצורה בהאשמות כאלו ואחרות, שתהיינה מוזרות ומופרכות ככל שתהיינה.
לפעמים, אני חושדת בעצמי, שזו צורת בילוי, או הנאה, שסיגלתי לעצמי, ומה שמשחק כאן, הוא כוחו של ההרגל.
יש רק דבר אחד שאני יודעת שאני לא אשמה בו, העובדה, שנולדתי, אם כי, גם בכך עברתי מסע שלם של בדיקות, אולי הנשמה שלי בחרה להיוולד כיצור אשם? אולי אלוהים מעניש אותי על כל חטאיי בגלגולים קודמים? כבר הצלחתי לחוש אשמה בכל עוולות העולם אחותו ואשתו. אולי זה כשרון מולד? או צורך? או תחביב?
לא, אין לי תשובות על הנושא, רק שאלה אחת מביכה למדי – למה?!
3 תגובות:
ובוודאי שאין לי תשובה ללמה הגדול שבו מסתיים ווידוי האשמה, מאחר וגם לי אותה שאלה, ופתאום בגלל השלג שיורד כאן כל הלילה והבוקר ופותח את השנה החדשה בכל כך הרבה לבן חדש ובתולי, אי חושבת שהבנתי משהו , לא תגלית ובוודאי את לויה יודעת גם כן, שזו הרגישות שלך הרגישות המבורכת וזו לא אשמה אלא מחשבה עמוקה של הסתכלות סביב ולהיות יכולה לראות איפה המקום שלנו בסביבה.
כך חברתי היקרה אין את אשמה, את יודעת, אין אני אשמה , אני יודעת, מה שבאמת יש לנו זו מנה גדושה של רגישות...
מבורכת? כן! למה לא?
יופי של פרשנות לאשמה
תודה דיתו'ש!
ל.
הוסף רשומת תגובה