המילה אבא, שוקלת כמו החיים עצמם, אני הוגה אותה כמו הד מצלצל שיוצרת אבן קטנה בתוך חבית ריקה שמתגלגלת במורד הר הזמן מטה מטה עד שנעצרת ומשאירה בחלל האוויר הד קלוש שהולך ודוהה ורק שריטות הטלטול במורד נשארות חרוטות כמו כתב סתרים שמוביל אל דממה במקום בו הייתה אמורה להיות קירבה.
הוא מדבר לאט, בקול מוכר שמפעם לפעם מתרסק בתוך פיו, עיניו חדות, גם עכשיו, כשאותות הזמן נלחמות לגזול ממנו את הברק שעדיין שם.
הוא לא מביט בי, וגם אם בהיסח הדעת מבטו מופנה אלי, הוא מטשטש ומתערפל כאילו הוא רואה דרכי משהו אחר, אני מסתובבת לאחור, אין שם כלום, ואני שקופה.
מה שעובר בייננו זה חלל צפוף, שפעם, היה מלא בכמיהתי להפיק ממנו אישור שאני קיימת. זה לא קורה, לא קרה וכנראה גם לא יקרה. הכמיהה, גססה אל קפסולת הזמן המיותר שהתמלא בניסיונות חוזרים ונשנים ללא הצלחה להרשים אותו ולסחוט ממנו אישור.
במשטחים המדומים שאין בהם מרחק, רק מהות, תחושה של קור מקפיא שהצטבר ונבנה מדמויות ואירועים שמאכלסים את חייו ועבורי הן פיקטיביות וחסרות אמינות.
גם היום, הוא מדבר ומקשיב לעצמו בעניין רב, ולא איכפת לו לחזור על דברי עצמו שוב ושוב, כאילו הוא אומר אותם בפעם הראשונה.
עולמו מלא במשהו לא נגיש עבורי, אני רואה רק את הקליפה הנוצצת שכול ניסיון לגעת בה, עולה לי בשוק חשמלי שמעיף אותי למרחק אפל וזר.
אני כבר מיומנת ויודעת לא להתקרב, לא לנסות לגעת, מה שנשאר, זו הופעה תיאטרלית שמנוהלת על במת הנימוסים המקובלים ומערכת חוקים שטמונה בי ושולחת אותי למלא את תפקידי השולי בחייו.
הילדה שבי, כבר לא מצליחה להתענג על אשליית הביטחון והמוגנות, שהייתה שם פעם. מה שנשאר, הוא רסק של בטחון שנאלצתי לאסוף את רסיסיו ולתת לו צורה בכוחות עצמי, לעיתים בהצלחה ולעיתים קצת פחות.
הוא זקן וגם אני כבר לא בדיוק ילדה, והזמן רץ קדימה, ואת הנעשה אין להשיב.
