יום רביעי, 10 בנובמבר 2010

חלון הצצה ~





יש אנשים, שקמים בבוקר, נעמדים על רגל אחת ופניהם מזרחה, כשתוך כדיי כך, הם מורחים על המרפקים וכפות הידיים, רוחניות נאצלת ומצלצלת,  כשזה נעשה בליווי מבט מצועף בעיניים, הלב עולה על גדותיו מהתרגשות, וקול מהמהם בראשם – אני רוחני! אני רוחני!
אולי, הם משתמשים בתרגולת אחרת לאותה מטרה, כל אחד וטעמו ונטיותיו.
לאחר מעשה, הם מוכנים לקראת היום החדש ומצוידים במילים הנכונות ובטון הרך שמאפיין יודעי דבר.
במצבם זה, הם ערוכים היטב לחיים, הם משוללי רגשות שליליים, טהורים וזכים, לא כואבים לא כועסים וליבם שלם ומשפיע אהבה על סביבתם.
הם עשויים לפעול בעולם בכל מעשה נבלה חזירי כשהם עטופים בגלימת רוחניות זוהרת להפליא ולמלמל  אור ואהבה אור ואהבה....
אם הם נתקלים במישהו כואב ונואש שהקול היחידי שהוא מצליח להפיק מפיו הוא קול של אנחה,   אטמי האוזניים שבליבם מייד נכנסים לפעולה, מבטם מתרחק לאופק הזוהר של דברי חכמים, ובמעטפת של אהבה הם מבקרים את העלוב שעוסק בעניינים אנושיים כמו עלבון, אכזבה, תחושת כשלון, כעס, דאגה, ועוד כהנה וכהנה רגשות שליליים. זה כמובן מלווה במלאי של כוונות טובות שעשויות להוביל את האומלל המתלונן לבקש את נפשו למות.
הם גם מציעים מייד משחת רוחניות ממיטב בתי הייצור של רוחניות בגרוש עם הוראות שימוש מפורטות. הם מגישים למסכן המובס,שיקויי אהבה מפוברקת, שמהולה בטימטומת מצויה, ומסבירים לו במילים רכות מלאות אמפתיה, את מחדליו. יש המגדילים לעשות ומצטטים מדברי גורו הודי, או רב חכם , או קוצ'ר אופנתי כזה או אחר,מה שמחזק את תחושת התבוסה שהמסכן שרוי בה, ועלול להובילו ליאוש מוחלט שממילא הוא כבר שרוי בו, מתוקף היותו סתם אנושי.
כל מה שנשאר לאומלל הכואב, זה או לברוח לקצה העולם, לקפוץ ממגדל שלום, להסתגר בקונכייתו, או לחליפין, להצטרף למקהלה המבישה וללהג תוך כדיי עמידה על רגל אחת כשפניו מזרחה ומריחת המשחה המצחינה על מרפקיו וידיו, ולצעוק: אני רוחני! אני רוחני...


יום שבת, 4 בספטמבר 2010

הבנה



הבנתי את הצבע המסוים הזה שמונח על צלע ההר
משחרר אוויר לאוויר
העכור לוחש לו – אני חשוב מאד -
וקהל ראשים מנתר סביב ועונה אמן

על גדת הנהר רוחש הסודות
משחקי התנינים חורקי השיניים בוצעים
מסיפורי מיתולוגיות קרעים
כלחם קודש
עושים בהם שימוש
לקוי ושחוק אך רצוי

לפעמים אני מחכה שהלילה ילחש בי פתרונות
להבל המשתכלל מידי יום ביומו
ואולי ימתג בי זוהר חסר
שנגיעתו כנגיעת הנחש
עיוות ההבעה למה שנקרא
חיוך

אבל יודעת ש
עדיין לא ולעולם לא

ויש לי רק מה שמצאתי בהנפת משא האבן
ראיית הכוכב וגיבורים משלי
וצלילה לא הגיונית כלפי מעלה
במסלולים מתחלפים
ניסיוניים כמוני עצמי

הידיים שלי ריקות
למעט ענן שקוף מתאיין
וגם זו אשליה



יום שבת, 14 באוגוסט 2010

עונג ~


הזמן מתגבש
לכל מה שהגבילה אותו המחשבה
וצבתות התפיסה נעות
בחלל שעדיין
יש בו מקום לעוד

זה רק הפחד להרפות
שצובע אמיתות
בפירושים בינוניים

גם המרדנות מתהדרת לשווא
לעיתים קרובות
משיש צורך
לובשת גלימה בנאלית
ואין בה יותר ממחאה פשוטה
של יהירות

-

את יכולה להרשות לך
את השהות בהזיית החלום שאת יוצרת
היכן שנמרים שקטים בעיני תום
כמעט מעולפים מעונג
של הבנה

וגן השושנים
מציע לך שבילי הרהור
שהבדידות רושמת בהן
דברים לא מנוסחים
שאת שומרת
לעצמך

כל זה ויותר
את יכולה לכסות בשמיכת טלאי חשכה
ולנוע בחלל הפרטי
לנפנף זרות
למקום אליו היא שייכת
ולגעת
בזהרורי האור





יום שישי, 2 ביולי 2010

קפה של ערב ~

בשעות אחר הצהריים התחילה להרגיש את הלחץ המתכתי שהסתובב לה בגוף כמו מלחציים. היא לא הצליחה להתחבר לרלוואנטיות של עצמה בתוך המהומה הכוללת , מה ששמעה בעיקר, היה רעש כמו זה של פתיתי בוץ שנוחתים בהתזות על שמשה מעורפלת, היא לא יכלה לראות או לשמוע משהו ברור, זאת, על אף המשקפיים החדשות שישבו על אפה מה שגרם לה  להבין שזה לא היה עניין של ראיה אלא של אי יכולת שלה לתפוס להגדיר להבין להתחבר אל הסובב.
כשעצמה עיניים לרגע, הייתה לה תחושה שהיא מסתכלת במראה מעוותת ורואה את הכול מרחף באוויר זכוכיתי ואטום.
מסביב הכול היה רגיל והתנהל בנחת סמויה. ולה היו שאלות מציקות שלא מצאה להן מענה מניח את הדעת. רוב השאלות עסקו בנושאים של אמון נאמנות ושייכות, והיא התלבטה אם לפנות למחלקת הדמעות או למחלקת הצחוקים הפרועים שחיכו שם בצל ורצו להתפרץ כעדת מטורפים.
מה לי ולכל זה, זמזם לה בראש כמו קן צרעות שזרקו עליו אבן. היא ידעה, שזו שאלה מסוכנת , שזו השאלה עליה היא רוכבת רוב חייה בסערה חסרת רסן תמיד קרוב לקצה, תמיד על פי התהום שמפתה אותה כאילו יש בה הבטחה גדולה.
אחרי כל הניסיונות הבלתי נלאים שלה להפגין שייכות, אחרי כל ההתרגשויות השמחות העיצבונות והתמיהות שהופיעו כל פעם מחדש, כשהתקרבה לענף זה או אחר  של משפחתה , זה התקבל כמו משחק שהמיומנות שלה בו הייתה דלה ביותר, מה שהבליט  שוב ושוב, שאין לה סיכוי מתקבל על הדעת להצליח במעשה ההתקרבות כשזה מלווה בתחושת זרות ומוזרות שנטמעו בה כמו כתובת קעקע שהתקבעה על עור הנפש והפכה לחלק בלתי נפרד ממהותה.
זה תמיד התחיל בהשענות על בטחון נוחות שייכות והתגלגל אל תקריות לא צפויות שהבהירו לה את האשליה, בלבלו אותה, הפתיעו וצרבו עוד קו בציור של האנטיתזה המוחלטת למה שבעיניה היה המושג משפחה.
רק אתמול קראה באיזה שהוא מקום שאין משפחות מאושרות ושלכל משפחה יש את ספר העינויים שלה, מה שנגד את תפיסתה שמשפחה אמורה להיות כר נוצות רך וחמים להניח עליו את הראש , להירגע ולהרגיש בטוח.
במחלקת הסקרים שהתנהלה במחשבותיה, היא דילגה בין ענפי משפחתה, ונהלה מסע מהיר שאחיזתו בזמן נמוגה , מוזר והזוי לחשה לעצמה.
היה בה געגוע צורב לאמא שלה, וצער שהזכיר לה ליקוי ירח.
קול בתוכה לחש שהכול שטויות ושהיא עושה עניין ונוטה לדרמטיות, ומשאית שהייתה עסוקה בחניה עשתה רעש שחדר לה למוח ואז, שמעה את ה"תיק" של הקומקום שסיים את הרתיחה, וטעם הקפה כבר היה נוכח , קמה, בחרה לה הפעם כוס זכוכית שקופה, כפית קפה, אחד וחצי סוכר, מים רותחים וקצת חלב, אלו, יסדרו לה את הערב הזה.

יום שלישי, 8 ביוני 2010

קצת לפני הקפה של הבוקר ~





לעבור חיים שלמים ולא לדעת אם להשאיר את האור בחוץ דולק, או לכבות, זה ממש פאתטי. בלילה, בין ערות לשינה, היא הסבירה לעצמה שלא ייתכן שהיא תיקח על עצמה אחריות על כל המחדלים של העולם ובמיוחד לא של אבא שלה. ההרגשה הנואשת הזו של לא לדעת אם כן או לא, ובאיזה מידה זה בכלל תלוי בה ובהחלטות שלה, ובאור שבחוץ. היא נעה בין התחושה שהוא שייך לזן שלא מזהה את כתובתו ואת המושג בית, ובין, הדילמה התמידית שלה עצמה בנושא, ובעניין האור שצריך להדליק או לכבות.
כשנרדמה, היו חוטי אור ירח גוררים אותה למעלה למעלה אל תוך ענני רוך ורודים וגם אם לא הייתה בטוחה נדמה היה לה שהיא שומעת מוזיקה חרישית רכה ונעימה, אחר כך כשבא הבוקר אין ספור חידודים מחטיים ישבו לה על העור, במיוחד, באזור הגב העליון והכתפיים. העור עצמו היה חלק , אבל היא הרגישה את מה שלא ניתן היה לראות.
היה עליה להכין את עצמה ליום שקיומו כבר הכריז על עצמו, בתחילה, אור רך ושירת צפרים ועכשיו, מכוניות שחלפו על יד החלון וקולות ילדים ואנשים שהולכים לבית ספר ולעבודה, הבהירו את הברור, עוד יום שהזמן מפזר בנדיבותו המפוקפקת,  אץ אל דרכו, ומביא באמתחתו את הלא ידוע, את הצפוי, והלא צפוי.
הזמן, היא חשבה לעצמה בלי כל קשר למתרחש,  הוא מלך האשליות לטוב או לרע, וכשהוא צועד יד ביד עם תמימות, התוצאה דיי מגוחכת.
כשהביטה בחלון, יכלה לראות מרחוק את הים ואת הנשים שישבו ליד הגלים ממוללות את החול בין האצבעות כמו לישה יומיומית של בצק עוגיות. קצף הגלים היה מתנפץ אל כפות רגליהן ונעלם לאיטו ושוב חוזר כאילו אין לו ברירה אחרת. היא לא הייתה בטוחה שהן אכן היו שם או שהצטיירו לה מתוך דמיונה, אבל זה לא שינה הרבה.
היא קמה וניגשה אל המראה, בעודה מוחקת תקוות מוותרת שורפת פתקים דמיוניים שעולים בעשן שהולך ומסתלסל ונעלם. אני חושבת שהצלחתי סופית לבטל את הרצון שלי היא אמרה לעצמה בלי קול כשהיא לא בטוחה שהיא מרוצה מהעניין. עלה בה חיוך כשחשבה על הקירבה הבלתי מבוטלת בין שתי המילים: רצון ו מרוצה. סך הכול, החיים הם הדבר  הכי בנאלי שאני מכירה, כולל הדרמות הטרגדיות והשמחות שנתקלים בהן.
משהו צרב לה בגרון ושלח כאב חד וקר אל אזור הבטן , צבעי שלכת יכולים להיות מאד מסוכנים היא חשבה לעצמה בשקט.
במצעד השגרתי מהמקלחת למטבח, זנבות רגשות ומחשבות נעו ברצף מוזר אל החלל המוכר של המרתף הפרטי שלה, התיישבו על כורסאות ההדחקה ונעלו את הדלת.
השקט הוליד בה רגיעה, הקומקום רתח והייתה תקווה וצפייה לקפה מעורר וטעים.



יום ראשון, 18 באפריל 2010

א-ב-א




המילה אבא, שוקלת כמו החיים עצמם, אני הוגה אותה כמו הד מצלצל שיוצרת אבן קטנה בתוך חבית ריקה שמתגלגלת במורד הר הזמן מטה מטה עד שנעצרת ומשאירה בחלל האוויר הד קלוש שהולך ודוהה  ורק שריטות הטלטול במורד נשארות חרוטות כמו כתב סתרים שמוביל אל דממה במקום בו הייתה אמורה להיות קירבה.
הוא מדבר לאט, בקול מוכר שמפעם לפעם מתרסק בתוך פיו, עיניו חדות, גם עכשיו, כשאותות הזמן נלחמות לגזול ממנו את הברק שעדיין שם.
הוא לא מביט בי, וגם אם בהיסח הדעת מבטו מופנה אלי, הוא מטשטש ומתערפל כאילו הוא רואה דרכי משהו אחר, אני מסתובבת לאחור, אין שם כלום, ואני שקופה.
מה שעובר בייננו זה חלל צפוף, שפעם, היה מלא בכמיהתי להפיק ממנו אישור שאני קיימת. זה לא קורה, לא קרה וכנראה גם לא יקרה. הכמיהה, גססה אל קפסולת הזמן המיותר שהתמלא בניסיונות חוזרים ונשנים ללא הצלחה להרשים אותו ולסחוט ממנו אישור.
במשטחים המדומים שאין בהם מרחק, רק מהות, תחושה של קור מקפיא שהצטבר ונבנה מדמויות ואירועים שמאכלסים את חייו ועבורי הן פיקטיביות וחסרות אמינות.
גם היום, הוא מדבר ומקשיב לעצמו בעניין רב, ולא איכפת לו לחזור על דברי עצמו שוב ושוב, כאילו הוא אומר אותם בפעם הראשונה.
עולמו מלא במשהו לא נגיש עבורי, אני רואה רק את הקליפה הנוצצת שכול ניסיון לגעת בה, עולה לי בשוק חשמלי שמעיף אותי למרחק אפל וזר.
אני כבר מיומנת ויודעת לא להתקרב, לא לנסות לגעת, מה שנשאר, זו הופעה תיאטרלית שמנוהלת  על במת הנימוסים המקובלים ומערכת חוקים שטמונה בי ושולחת אותי למלא את תפקידי השולי בחייו.
הילדה שבי, כבר לא מצליחה להתענג על אשליית הביטחון והמוגנות,  שהייתה שם פעם. מה שנשאר, הוא רסק של בטחון שנאלצתי לאסוף את רסיסיו ולתת לו צורה בכוחות עצמי, לעיתים בהצלחה ולעיתים קצת פחות.
הוא זקן וגם אני כבר לא בדיוק ילדה, והזמן רץ קדימה, ואת הנעשה אין להשיב.

יום שבת, 6 בפברואר 2010

אוויר צח ~

במסגרת האירועים האחרונים בחיי, סילקתי מהסלון שבביתי, שתי ספות, שהיו כבר קרועות והרוסות לחלוטין. במשך תקופה דיי ארוכה, כיסיתי אותן במיטב הכיסויים שנמצאו לי, לונגים יפהפיים, עם פרחים וניצוצות מבהיקים של מראות עגולות קטנטנות, כריות קטיפה ועוד כהנה וכהנה, אלא מה, מסתבר שזה לא מנע ממה שהיה קרוע שבור ועלוב למדי, לבצבץ מבעד הכיסוי ולהציג את עצמו במלוא תפארתו.

יום אחד קמתי בבוקר וידעתי, זהו, מספיק עם ההצגה הזו, והעפתי את הספות מהבית. לאחר מכן, ניקיתי סדרתי קישטתי הזזתי חפצים, וראו זה פלא, הסלון מלא אור, מרחב יופי ונעימות.

בדומה לכך, לאחרונה, מתרחשת בחיי דראמה של קטיעת איברים מדומים. מצב, שהוא ההיפוך של אותה תופעה הנקראת – כאבי פאנטום. כלומר, מי שנקטע אבר בגופו, ממשיך לחוש כאבים באותו אבר, על אף קטיעתו ואי הימצאותו במקומו בפועל.

אצלי, המצב הפוך, מסתבר לי, שאברים מסוימים שחשתי אותם כחלק מגופי (גופי הרגשי למען הדיוק) והתייחסתי אליהם כחלק בלתי נפרד ממני, על כל המשתמע מכך לטוב ולרע, התגלו לי לפתע כאברי פאנטום, שאינם באמת נמצאים במלוא המשמעות שייחסתי להם, ומאותו רגע של התגלות, קטעתי אותם מרצוני הטוב, או בעל כורחי, וראו זה פלא, פסקו הכאבים! למרבה הפלא, אני חשה קלילה ומשוחררת, בדומה לתחושה שאמבטיית קצף ריחנית רכה ונעימה מותירה אחריה.

עכשיו, אני יכולה לראות ממש את נטייתי המובהקת לעטוף גם את השקר הרוע והכיעור, בעטיפות צלופן ורוד ולדמיין, שקיבלתי מתנה...לא שאני מצטערת על התכונה הזו, לפעמים, היא מצדיקה את עצמה כשמתחת לכל אילו מתגלות אבני חן כאלו ואחרות, שווה...אלא, שלא תמיד זה המקרה, ולפעמים, אני מוצאת את עצמי במצבים בהם מה ששכנעתי את עצמי שהוא טוב ויפה עבורי, מתגלה ברגע מסוים אחד בעוצמת הרוע השקר והכיעור שבו. ועוצמת הגילוי מכאיבה וגוררת איתה עוד תחושות שגורמות לי לרצות לברוח מכדור הארץ.

ניראה לי, שלאחרונה לעת השליש האחרון של חיי, יש בי את האומץ, לעשות לזה סוף.

התמורה בהחלט מצדיקה את העשייה , אין צורך יותר להעמיד פנים בפני עצמי, אפשר להתייחס לדברים כמו שהם, ולזכור את האמירה שאני כל כך אוהבת להשתמש בה: כשזה נוער, זה חמור! כשזה עושה גע גע גע זה ברווז! ולא שום דבר אחר, כן או לא צלופן ורוד.

זה מסתבר, עיסוקי לאחרונה, מעיפה את מה ששבור קרוע ומכוער ומפנה מקום למרחב של נשימה נקייה נעימות נוף בהיר ואמיתי.

שיהיה לי ולכל מי שנמצא בשלב הזה – בהצלחה!

יום שני, 18 בינואר 2010

חוטי מודעות ~





על חוטי אור סהר
נסתרת שלווה
חובקת ערפול מתכנס אל זרועות עצמו
כעובר ברחם הבריאה

גשם כאב תלוי על בלימת ענן
מרצד בברקי פתע של גשמיות מעייפת
ונגיעות מרושתות פחד באות והולכות
בסערת הקיום

מפתני הבטחות מתרחקים אל קצה אופק הנשייה
ואשליות צרורות בחושך כשיבולי תמיהה
מסמנות חרוזי תפילה נטושי תקווה
בבוקר המופתע

רק בחלל הפנימי
בתנועת יחסיות המרחקים
פיות מקפצות באווריריות מדויקת
על בהונות התודעה שחושפת
את צער העולם
וצערי שלי