יום רביעי, 10 בנובמבר 2010

חלון הצצה ~





יש אנשים, שקמים בבוקר, נעמדים על רגל אחת ופניהם מזרחה, כשתוך כדיי כך, הם מורחים על המרפקים וכפות הידיים, רוחניות נאצלת ומצלצלת,  כשזה נעשה בליווי מבט מצועף בעיניים, הלב עולה על גדותיו מהתרגשות, וקול מהמהם בראשם – אני רוחני! אני רוחני!
אולי, הם משתמשים בתרגולת אחרת לאותה מטרה, כל אחד וטעמו ונטיותיו.
לאחר מעשה, הם מוכנים לקראת היום החדש ומצוידים במילים הנכונות ובטון הרך שמאפיין יודעי דבר.
במצבם זה, הם ערוכים היטב לחיים, הם משוללי רגשות שליליים, טהורים וזכים, לא כואבים לא כועסים וליבם שלם ומשפיע אהבה על סביבתם.
הם עשויים לפעול בעולם בכל מעשה נבלה חזירי כשהם עטופים בגלימת רוחניות זוהרת להפליא ולמלמל  אור ואהבה אור ואהבה....
אם הם נתקלים במישהו כואב ונואש שהקול היחידי שהוא מצליח להפיק מפיו הוא קול של אנחה,   אטמי האוזניים שבליבם מייד נכנסים לפעולה, מבטם מתרחק לאופק הזוהר של דברי חכמים, ובמעטפת של אהבה הם מבקרים את העלוב שעוסק בעניינים אנושיים כמו עלבון, אכזבה, תחושת כשלון, כעס, דאגה, ועוד כהנה וכהנה רגשות שליליים. זה כמובן מלווה במלאי של כוונות טובות שעשויות להוביל את האומלל המתלונן לבקש את נפשו למות.
הם גם מציעים מייד משחת רוחניות ממיטב בתי הייצור של רוחניות בגרוש עם הוראות שימוש מפורטות. הם מגישים למסכן המובס,שיקויי אהבה מפוברקת, שמהולה בטימטומת מצויה, ומסבירים לו במילים רכות מלאות אמפתיה, את מחדליו. יש המגדילים לעשות ומצטטים מדברי גורו הודי, או רב חכם , או קוצ'ר אופנתי כזה או אחר,מה שמחזק את תחושת התבוסה שהמסכן שרוי בה, ועלול להובילו ליאוש מוחלט שממילא הוא כבר שרוי בו, מתוקף היותו סתם אנושי.
כל מה שנשאר לאומלל הכואב, זה או לברוח לקצה העולם, לקפוץ ממגדל שלום, להסתגר בקונכייתו, או לחליפין, להצטרף למקהלה המבישה וללהג תוך כדיי עמידה על רגל אחת כשפניו מזרחה ומריחת המשחה המצחינה על מרפקיו וידיו, ולצעוק: אני רוחני! אני רוחני...