יום רביעי, 30 בדצמבר 2009

עוד בעניין אשמה ~


אני מחוברת לתחושת אשמה שמתנה איתי אהבים מפוקפקים מידי יום. אנחנו מנהלות מערכת יחסים הדוקה למדי, בה היא ממלאת את תפקיד המענה ואני את תפקיד הקורבן מרצון, מרצון אמרתי?  בהתנדבות!
יש כאלו שיאמרו שזו מערכת יחסים סאדו-מזוכיסטית, אבל אם אנחנו נהנות אז מה איכפת למישהו? זכותנו!
אחרי הכול, אין עדיין חוק נגד התופעה ויש רגעים, שאני חושבת שאולי חבל שכך.
יחד עם זה, יש חוק לדוגמא, נגד עישון במקומות ציבוריים, גם בבית, יש לי מתנגדת שדואגת לבשר לי עם כל סיגריה שאני מציתה, שאני דוחה מגעילה וגם הורסת לי את הבריאות, אז מה, אני לא מעשנת? אני מעשנת, ותחושת האשמה בקריצה מלאת עליזות, מצליפה בי בעודי נאנקת כשבראשי קולות מאשימים, אני מרעילה את עצמי, את בני ביתי, את הכלבה את החתולה ולא רק זה, אני גם מפרנסת את הפושעים שמייצרים את הדבר הדוחה הזה שאני מעשנת ומרגישה בערך 10 דקות שעולמי מסודר.
וזו רק ההתחלה, רוב הסיבות הטובות שאני מספקת לאשמה שהיא כאמור הטובה שבידידותי וסדיסטית למדי, קשורות במשהו שאני לא יודעת להגדיר אבל, הוא שם, ועובד מצוין.
אני מסוג האנשים שעשויה להגיד למישהו בוקר טוב, ולקבל תגובה זועמת על חוצפתי! מעולם לא הצלחתי להבין את העניין הזה, אבל, כמובן, שידידתי הטובה מכולם, ההיא, הסדיסטית, מתנדבת בכל הזדמנות להסביר לי שאני אשמה! הטון, בחירת המילים, התזמון, ועוד סיבות מסיבות שונות שלא תמיד מובנות לי. אבל, מעניין, ככל שאני פחות מבינה מה עשיתי לא בסדר, ככה, אני מרגישה יותר אשמה, גם על זה שאני לא מבינה מה עשיתי לא בסדר, אני מרגישה אשמה, וההיא, מניפה כלפי אצבע ענקית בליווי שמות תואר לא מחמיאים במיוחד, לפעמים בוטים למדי, ומסמנת לי בשנייה את חטאי מחדלי טיפשותי אנוכיותי וחוסר התחשבותי.
יש רגעים שאני ממש כועסת עליה ועל האצבע והסדיזם המוצהר, ומייד באותה הזדמנות כועסת על עצמי ועל חוסר האונים שלי בהבנת האנושות, לפעמים, אני אפילו עצובה מאד, וכשהיא לא רואה, אני מרשה לעצמי לטפטף את דמעותי ולהרגיש מסכנה ומובסת.
זה רק עניין של זמן, והיא, גם על זה תאשים אותי, מה את מייללת? בכיינית, את רגישה מידי, עושה מכל דבר עניין, תתביישי! ואני מתביישת....בהתנדבות...
בכלל, נדמה לי שתכונת ההתנדבות נמצאת בי ומתעוררת במיוחד, כשיש למישהו הזדמנות לרדת עלי ולכסח לי את הצורה בהאשמות כאלו ואחרות, שתהיינה מוזרות ומופרכות ככל שתהיינה.
לפעמים, אני חושדת בעצמי, שזו צורת בילוי, או הנאה, שסיגלתי לעצמי, ומה שמשחק כאן, הוא כוחו של ההרגל.
יש רק דבר אחד שאני יודעת שאני לא אשמה בו, העובדה, שנולדתי, אם כי, גם בכך עברתי מסע שלם של בדיקות, אולי הנשמה שלי בחרה להיוולד כיצור אשם? אולי אלוהים מעניש אותי על כל חטאיי בגלגולים קודמים? כבר הצלחתי לחוש אשמה בכל עוולות העולם אחותו ואשתו. אולי זה כשרון מולד? או צורך? או תחביב?
לא, אין לי תשובות על הנושא, רק שאלה אחת מביכה למדי – למה?!


יום שני, 28 בדצמבר 2009

מספרו של מרטין בובר, "גוג ומגוג".

אמר ר' יעקב יצחק הלא הוא ה'חוזה' מלובלין, "דרכו של אדם בעולם היא הדרך בה נוסע אדם למיתתו של הגוף, והמקומות בהם אנו פוגשים את השכינה, הם המקומות שהטוב והרע מעורבים בהם, אם מחוצה לנו ואם בקרבנו... ונמצאת השכינה מבקשת מאדם להוציא את הטוב מן התערובת. אפילו אם אין אנו מעלים אלא פירור קטן של הטוב הטהור, היא נעזרת על ידי כך, ומה אנו עושים? משתמטים ממבטה מפני שאיננו יכולים..."
רציתי לכתוב על היותו של אדם בצמתים אלו, על המקום בו נפגש הרע והטוב, והבחירה שיכול האדם לעשות וללקט הטוב מהרע, למצוא את דרכו לאחר שעבר מכשול.
על היות האדם מקשיב לזולתו, אם אדם משדר אות מצוקה להקשיב ולהבחין.
השאלתי את המושג שכינה לשאר רוח, למשהו מיוחד שקורה לנו ואיננו מבחינים בו, להיות השיגרה מציפה את חיינו ואיננו יכולים לנהוג בשימת לב מרובה יותר.
ראוי לחזור לפתיחה של אותה שיחה, "דרכו של אדם בעולם היא הדרך בה נוסע אדם למיתתו של הגוף..." באמת ראוי לו לאדם לחשוב בוקר בוקר עת קם ומניע גופו שהינו נמצא במסע חד כיווני לקראת סוף ואז כל יום סביבתו של אדם תאמר לו דבר שיר, ומעט מפחד הקץ יפוג, הלא הוא הרע שצידו האחר הוא הטוב, הגוף הוא הגוף והנשמה היא הנשמה.


יום רביעי, 23 בדצמבר 2009

העתק הוא לא מקור, שיחה עם לויה על אשמה




מה קורה למחשבה שמנסים להחיות אותה בשנית, האם יש לה קיום עצמאי או שהיא תלויה ועמדת בזכות עצמה רק לאתמול, והיום המציאות החדשה דוחקת אותה.
אתמול כתבתי על שיחה שנהלנו על דו שיח על תחושת אשמה, אני אמרתי שזו דרך המחשבה שלנו, שלקוחה מדת שלכל דבר יש שכר או עונש, ולכן תחושת האשמה חזקה.
אולי תבנית זו היא החזקה, או בכלל משהו אחר שנכתב בוודאי שאת המומחית בכוכב שנכנס לבית מסוים ועושה בנו כברצונו ונחלתו ויש מי שחש אשם ויש מי שלא.
היום התחלתי לקרוא ספר של סופרת פינית אווה טיקה "שיבת הבן" , יחסי אלימות קשים של בן לאימו... והיא כל הזמן תוהה היכן זה השתבש?
מי האשם?
אין? ככה נכתב משמים?
אשמה היא צידוק דין שבא מלמעלה מלמטה או מהסביבה, מאחר ואיננו יכולים לחיות באנרכיה מוטב לנו לחיות בתבניות שאנו יוצקים לעצמינו והן הינן כמלט התופס את ראשינו מגביל את תנועותינו ונברך אמן על כל אי יכולת תזוזה ממחשבה הקופאת על שמריה, זה נשמע די נורא.
גם אמרתי שאתאר את החוץ כאן, וורשה, פולין, השלג עדיין מרוח על כל הרחוב למרות אחיזתו הבוץ רב על הלבן, לבן מחוק שחור עולה, גם העצים ניערו מעל עצמם את הלבן וכך עכשיו לילה מוחלט שולט על הכל.
וגם
משהו מאד משעשע שקרה לי היום, בדרכי מכאן ומשם עברתי במקום שהכל היה חלק מאד מאד, ופולני מבוגר גדל גוף אחז בזרועי והובילני בביטחה לחוף מבטחים לא חלק... לא יכולה להימנע תמיד ממחשבה ואם היה יודע שאני יהודיה???
ככה כאן החיים הם מין צחוק כזה שתמיד מופיע בו פתיל קטן של עצב גדול.
דיתי

יום שלישי, 22 בדצמבר 2009

חתולים בלילה ~


לפעמים החושך
נחשף בהפתעה גמורה
פוער פיו
לופת את צוואר האור באגרופיו הסודיים
ומטלטל

לפעמים
זה העומס ששואל אותי
מה זאת הפואטיות הזו לפתע
בתוך החושך הדמום
כשאת מרגישה שאף אחד לא מקשיב
אולי זו את שלא מקשיבה לעצמך
מסקנה מצחיקה אני אומרת לעצמי
שמקשיבה לי


לפעמים
מתפזרות לי המילים
ואין לי מה להגיד
כי ככה  משייטים להם הדברים
תפזורת מוזרה של תופעות
ללא פשר
כמו יללות של חתולים מפוחדים
בלילה


חורף ~





בחורף, היאוש חש נוח
מתקפל לענן ומגיר את עצמו
בטיפטופי גשם מר ושקוף
שלוליות זכרון נחות
עד שיחלוף 


מוקדש ל א.

יום חמישי, 10 בדצמבר 2009

אור ואהבה ~




מעניין, איך לפעמים מילים כל כך חיוביות, מצליחות לחשוף כיעור משווע.
ועל מה אני מדברת? אני מדברת על הבחילה שמטפסת לי מהבטן למעלה כשאני שומעת את הזוג היפיוף הזה – אור ואהבה, נוזל כמו הבל פה אפור וצורם מפיו של אדם, ששנייה לפני כן, הופיע על במת חיי בתעלול קטנוני ומבחיל שלא היה מבייש את האנושות בכללותה, שבמסגרת הסטנדרטים המקובלים שלה, עושקת מנצלת וחומסת את מי שרק ניתן.

אני תוהה, אם אותו יצור מתיימר בהילה לא לו, אכן ממש מאמין לעצמו, שכוונותיו נובעות מ אור ואהבה, אני תוהה, אם משהו בתפיסה שלי את מובנן של שתי מילים אלו, לוקה בחסר, או אם, יחסית לשאר הסביבה, יש בי פיגור כל שהוא או מוגבלות, שלא מאפשרת לי להבין דברים לאשורם.
ישנה גם עוד אפשרות, והיא שאני, מצטיירת בעיני אותו יצור, כמטומטמת מוחלטת שקונה כל מה שמוכרים לה,ולא רק קונה, אלא גם מוכנה לשלם על זה מחיר של שתיקה ואיפוק, ומשחקת איתו את אותו משחק של צביעות מבחילה, שמתבטא בחיוך שעקמומיותו מסתתרת בתאים הנסתרים של נשמתי,  ועוד בנוסף, מאשרת שהכול בסדר.
לא רק זה, אלא שאני אפילו חושדת בעצמי, שעצם התייחסותי למופע העלוב והקטנוני שנוכחתי בו, בהתייחסות כל שהיא, מעיד על כך, שאני עצמי, סוג של קטנונית מבחילה שעושה עניין משטויות.
זה רק עניין של זמן, ואני אמצא את עצמי בתסבוכת של ביקורת עצמית, שבסיכומה, אגיע למסקנה , שמשהו בי לא תקין, שאני היא הקטנונית והשיפוטית, ושידוע שנמר לא יכול לשנות חברבורותיו, ומרגע זה ואילך, משהבנתי את זה, אאלץ לחיות עם עצמי, ללא טיפת אור ואהבה.
האמת?
מאחר וכך או כך יש בי סלידה למשמע הזוג המופלא והקלישיאתי הזה, אסתפק באטימת אוזני ועיני, ואניח למכריזים בראש חוצות על אור ואהבה, ליהנות מהספק, או מהאשליה, שגנבת הדעת מתחרזת היטב עם הבולשיט העידן חדשי שהם לובשים כל יום  יחד עם תוספות של אביזרים אופייניים וארשת פנים של קדושה.
אפשרות נוספת, שהמלהג המדובר, אינו חושב עלי כלל וכלל כשהוא עסוק בלנשוף את צמד המילים הללו החוצה, מתוך הרגלו להעיפם לכול עבר, הוא מכוון אותן ברגע זה לכיוון שלי, וחש כיצד אלו השתיים מעצימות את המגלומניה הרוחנית שנתפס בה, שמעוורת את ליבו ומייצרת שעטנז מוזר שמשקלו ביחסי האנוש שלו שקול לריק שמחלחל לנשמתי, ומכביד ונוסך בה עצב, שלא לדבר על שאר רגשות שאני חשה בושה מלדבר עליהם.
אני מודה, שהשילוב המוזר בין מעשים מכוערים למילים יפות, מביא אותי באופן אוטומאטי להחלטה, שאני כנראה מיזנתרופית מוחלטת, ואין לי תקנה.