מה קורה למחשבה שמנסים להחיות אותה בשנית, האם יש לה קיום עצמאי או שהיא תלויה ועמדת בזכות עצמה רק לאתמול, והיום המציאות החדשה דוחקת אותה.
אתמול כתבתי על שיחה שנהלנו על דו שיח על תחושת אשמה, אני אמרתי שזו דרך המחשבה שלנו, שלקוחה מדת שלכל דבר יש שכר או עונש, ולכן תחושת האשמה חזקה.
אולי תבנית זו היא החזקה, או בכלל משהו אחר שנכתב בוודאי שאת המומחית בכוכב שנכנס לבית מסוים ועושה בנו כברצונו ונחלתו ויש מי שחש אשם ויש מי שלא.
היום התחלתי לקרוא ספר של סופרת פינית אווה טיקה "שיבת הבן" , יחסי אלימות קשים של בן לאימו... והיא כל הזמן תוהה היכן זה השתבש?
מי האשם?
אין? ככה נכתב משמים?
אשמה היא צידוק דין שבא מלמעלה מלמטה או מהסביבה, מאחר ואיננו יכולים לחיות באנרכיה מוטב לנו לחיות בתבניות שאנו יוצקים לעצמינו והן הינן כמלט התופס את ראשינו מגביל את תנועותינו ונברך אמן על כל אי יכולת תזוזה ממחשבה הקופאת על שמריה, זה נשמע די נורא.
גם אמרתי שאתאר את החוץ כאן, וורשה, פולין, השלג עדיין מרוח על כל הרחוב למרות אחיזתו הבוץ רב על הלבן, לבן מחוק שחור עולה, גם העצים ניערו מעל עצמם את הלבן וכך עכשיו לילה מוחלט שולט על הכל.
וגם
משהו מאד משעשע שקרה לי היום, בדרכי מכאן ומשם עברתי במקום שהכל היה חלק מאד מאד, ופולני מבוגר גדל גוף אחז בזרועי והובילני בביטחה לחוף מבטחים לא חלק... לא יכולה להימנע תמיד ממחשבה ואם היה יודע שאני יהודיה???
ככה כאן החיים הם מין צחוק כזה שתמיד מופיע בו פתיל קטן של עצב גדול.
דיתי
3 תגובות:
"העתק הוא לא מקור" דיתי אומרת, ואני כמובן לגמרי מסכימה עם ההנחה הזו. גם, כשמתייחסים למחשבה שהייתה, אתמול, וחזרה לבקר היום. אני מנסה להגדיר זאת כך, זו של אתמול, עשתה את שלה ונדחקה לה לאותו מקום אליו נדחקות הרבה מחשבות אחרות עד שיבוא זמנן לעלות שוב, או לא, וזו של היום, היא העתק של אחותה, העתק, שכבר דבקו בו פירורי מחשבות ורגשות של היום, ותפקידה או חשיבותה אינם פחותים מזו של קודמתה.
ובאשר לאשמה, אני מסכימה עם שכתבת דיתי, ואוסיף, שכמו שאני מבינה אשמה הרי שהיא תשלובת של מה שאנחנו מאמינים ומרגישים שאנחנו חייבים בו, כפועל יוצא של חוקי הסביבה ואישיותנו אנו, ואי הצלחתנו מסיבות כאלו ואחרות לעמוד במה שאנו חייבים בו לדעתנו ותחושתנו, שזו תחושת ה אשמה.
מעניין, הקטע בו תיארת את התקרית בחוץ בשלג המקפיא והחלקלק, הסיטואציה שאת מתארת, הובילה אותי ללא מעט שאלות ומחשבות, על האדם בכלל, על הרוע האנושי שצועד שלוב זרוע עם הטוב, על הציניות של החיים, ובמיוחד על העצב, שכמו שאמרה אישה חכמה אחת, הכאב והעצב, הם שמחברים בין בני אדם, ואני מוסיפה, לעיתים, הם אלו שמפרידים בינהם...
הרהורים שלי על המושג "אשמה", אולי טיפת רצינות (מבוקרת...) :
חשבתי רבות אחרי המאמר שלך בנושא "אשמה", והנה כמה שורות של "אני מאמין" שלי, וכנראה שגם זה כתוצאה של תחושת אשמה שרוחשת בי כל הזמן. אולי הייתי צריכה לפעול כך או אחרת, אולי לא הייתי צריכה להגיד או לא להגיד את מה שאמרתי, בכל אופן, המאמר שלך עורר בי כמה תהיות....
אשמה היא נסיון קוגניטיבי או אמוציונלי שקורה כאשר אדם מבין או מאמין (אם בצדק או אם לאו) שהוא חצה את "קו האדום" של התנהגות מוסרית, והוא אחראי על ההפרה הזאת. יתכן שהמושג "אשמה" גם מאוד קרובה להגדרת ותתפיסת "חרטה" ואולי גם "צער".
נדמה לי שפרויד תאר את האשמה כתוצאה של מאבק בין האגו לבין הסופראגו. הוא גם דחה את תפקיד אלוהים כמעניש על ידי מחלה או מעניק פרס על ידי בריאות.
אשמה היא מאפיין אנושי הטבוע בנו ואם נרצה הוא גם סוג של "מתנה". רובנו לא רואים זאת כך ומתייחסים לאשמה כאל דבר שצריך לדכא, להשתיק, לרמוס. זהו הקול הפנימי בתוכנו - בדומה לטיפות מים הנופלות על אבן - המביא אותנו לחשוב שלא פעלנו על פי התנהגות סטנדרטית "מקובלת", אך מה היא התנהגות סטנדרטית ? זהו בדיוק מה שכתבת ("ובאשר לאשמה, אני מסכימה עם מה שכתבת דיתי, ואוסיף, שכמו שאני מבינה אשמה הרי שהיא תשלובת של מה שאנחנו מאמינים ומרגישים שאנחנו חייבים בו, כפועל יוצא של חוקי הסביבה ואישיותנו אנו, ואי הצלחתנו מסיבות כאלו ואחרות לעמוד במה שאנו חייבים בו לדעתנו ותחושתנו, שזו תחושת ה אשמה.")
כפי שאני מבינה אשמה – באור הנכון – משמש לנו כ"נתיך אבטחה" להתנהגות אנושית, הווה אומר שיש דרך נכונה ודרך לא נכונה לתפקד וישנם סטנדרטים המובילים אותנו לרגש של אשמה או מה "שווה" להיות אשם בו. האם יכול להיות שנולדנו עם גן הנקרא "אשמה", והוא מידי פעם צף לתודעתנו עם או בלי סיבה ?
נראה לי שישנם שני סוגי "אשמה" :
הסוג הראשון הוא הכוזב, השקרי – כאשר אנו מרגישים אחראים על משהו שלא עשינו, או שלא היינו אחראיים עליו. זה יכול להיות סוג של בושה, או אולי אפילו רגש של אי-נוחות המובילה אותנו להרגיש אשמים. במקרים קיצוניים זה יכול להוביל לדכאון או אפילו גרוע מזה להתאבדות.
הסוג השני הוא הסוג האמיתי – זהו כמו שנאמר "גן" מוטבע בתוכנו שמזהיר אותנו כאשר עשינו משהו לא נכון. אולי זהו המצפון. אם באמת פעלנו לא על פי כל חוקי האטיקה, המוסר, הצדק, אזי אנחנו באמת "אשמים".
רוב הפסיכולוגים והמטפלים השונים, חושבים ומשוכנעים שמקור כל הבעיות שלנו נעוץ בתחושת האשמה שבנו, לרוב הם ינסו לייעץ לנו שהאשמה איננה אמיתית ונכונה. אך אנו יודעים בתוך תוכנו מה נכון ומה לא נכון, אם פעלנו כיאה או לא פעלנו כיאה. כולנו גם יודעים שבאיזה שהוא זמן, עלינו ,לשלם עבור המעשה הלא נכון שעשינו. ואז אנו מתחילים לנהל משא ומתן בינינו לבין המצפון שלנו, עד שסוף סוף הגענו ל-happy end : אנחנו אשמים..... כי משהו צריך להיות אשם, הלא כן ?
ראו לאן האשם הוביל את ישו ? הוא לקח על עצמו את חטאי העולם כולו, כי משהו צריך לשאת באחריות של פשעים ש"הוא" לא בצע..... איזה דבר נפלא להרגיש אשם. שאר העולם יכול להיות חופשי עכשיו, יש לנו "אשם" עבור כל הפשעים שלנו.
יש סיפור נחמה על אדם ששלח מכתב למשרד האוצר – אגף המיסוי – וצירף המחאה בצירוף פתק : "אני שולח לכם את ההמחאה על חשבון הסכום שאני חייב לכם, כי לא יכלתי לישון בלילות. אם לא אוכל להמשיך לישון בלילות, אשלח לכם את המחצית השניה של הסכום....."
האדם "רחץ" את מצפונו, וגם את כיסו. חחחחחחחחחחחח
ובסיכומו של עניין מבחינתי, כשאני עושה סקירה על כל האשמות הפרטיות שלי, אלו שמועפות כלפי ואלו שאני לוקחת על עצמי בכוחות עצמי, נדמה לי, שכדאי מפעם לפעם לעשות שם עבודת נקיון שתשחרר את העומס,ותשים דברים במקומם הראוי להם....
אשמה, אם יש בה משהו שיוצר בי ערנות כלפי משהו שניתן לתיקון, הרי שאודה לה על קיומה, ואילו זו, שמתיישבת ומציקה ומכלה את שמחת החיים שלי, עליה דומני, כדאי לוותר....
הוסף רשומת תגובה