מספרו של מרטין בובר, "גוג ומגוג".

אמר ר' יעקב יצחק הלא הוא ה'חוזה' מלובלין, "דרכו של אדם בעולם היא הדרך בה נוסע אדם למיתתו של הגוף, והמקומות בהם אנו פוגשים את השכינה, הם המקומות שהטוב והרע מעורבים בהם, אם מחוצה לנו ואם בקרבנו... ונמצאת השכינה מבקשת מאדם להוציא את הטוב מן התערובת. אפילו אם אין אנו מעלים אלא פירור קטן של הטוב הטהור, היא נעזרת על ידי כך, ומה אנו עושים? משתמטים ממבטה מפני שאיננו יכולים..."
רציתי לכתוב על היותו של אדם בצמתים אלו, על המקום בו נפגש הרע והטוב, והבחירה שיכול האדם לעשות וללקט הטוב מהרע, למצוא את דרכו לאחר שעבר מכשול.
על היות האדם מקשיב לזולתו, אם אדם משדר אות מצוקה להקשיב ולהבחין.
השאלתי את המושג שכינה לשאר רוח, למשהו מיוחד שקורה לנו ואיננו מבחינים בו, להיות השיגרה מציפה את חיינו ואיננו יכולים לנהוג בשימת לב מרובה יותר.
ראוי לחזור לפתיחה של אותה שיחה, "דרכו של אדם בעולם היא הדרך בה נוסע אדם למיתתו של הגוף..." באמת ראוי לו לאדם לחשוב בוקר בוקר עת קם ומניע גופו שהינו נמצא במסע חד כיווני לקראת סוף ואז כל יום סביבתו של אדם תאמר לו דבר שיר, ומעט מפחד הקץ יפוג, הלא הוא הרע שצידו האחר הוא הטוב, הגוף הוא הגוף והנשמה היא הנשמה.