הגיג

עוד בהיותי ילדה,בגן הילדים, מצאתי עצמי בוחנת את סביבותיי, ותוהה על ההתנהלות המוזרה שהתרחשה לעיני. נשיכות משיכות רקיעות אגרופים וצעקות, ניראו לי כברירת מחדל לא הגיונית שהרוב שסביבי נהג להשתמש בהם כאילו לא נותרו ברירות אחרות.

אני מודה, שמאז ועד עתה, איני חובבת גדולה של האנושות, וכל ניסיונותיי להשתייך אליה מסתכמים בחוסר הצלחה מובהק.

רוב הזמן, תחושת הדחייה שממלאת אותי, גורמת לי לשתי תופעות מוזרות ביותר, האחת, הסתגרות ובריחה אל זרועותיה של הבדידות המופלאה, והשנייה, רכרוכיות דביקה שמעלה בעיני לא אחת,  דמעות כאב או זעם, ודוחפת  אותי למעשי אלטרואיזם הקרוי בלשון העם: פראייריות.

אסכולות שונות טוענות, שמי שביקורתי כלפי הסביבה, הרי שאינו מרוצה מעצמו וכמו כן, מי שמקריב עצמו על מזבח כזה או אחר, סובל מאגו חלש ושברירי המובילות לידי מעשי גבורה פנאטיים מסוכנים לעצמו, ולא פחות לאחרים.

על פי אסכולות אלו, הרי שאיני מרוצה מעצמי וגם לוקה באגו חלשלוש פאנאטי ומסוכן,  כשאני חושבת על זה, אני ממש נוטה להסכים עם הרעיון, ושמחה על כך, שסוף סוף, יש בידי הסבר מתקבל על הדעת למחדלי השונים בהרפתקה המוזרה הזו שקוראים לה חיים.

עכשיו, משיש בידי הסבר מתקבל על הדעת, אני יכולה לישון בשקט ולהפסיק לבלבל לעצמי את המוח עם נימוקים על נימוקים, שיסבירו את כמיהתי הדומיננטית ביותר, ל – שלווה.

ושלא תהיינה טעויות, המסכה החברותית והסימפאטית שאני לובשת רוב הזמן, מסתירה מאחוריה פרצוף מפלצתי של מיזנתרופית מושבעת, מוכת ייאוש ממראה האנושות המטופשת חסרת האונים שקיבלה לידיה עולם מלא יופי שהיא הורסת במיומנות מדהימה.מפעם לפעם, קופץ ממני שד מתמרד שטורח להשמיע את קולו ברבים ומנסח את משנתו כביכול במעודנות שמסתירה את הדחף לשבור את הכלים ולהיעלם.

אחת הבעיות, שנגמר לי מלאי האשליות והבנתי, שהגיהינום הוא המציאות, למעט פה ושם רגעי חסד שמטפטפים נוחם , ששהותו שוות ערך להשפעתו של כדור אקמול על כאב שיניים.

ונכון גם, שאני אסירת תודה על כל רגע או שעת חסד שבאים אלי, ולפעמים אפילו מצליחה להאמין, שלמענם, כל העניין הזה שווה משהו.