לעבור חיים שלמים ולא לדעת אם להשאיר את האור בחוץ דולק, או לכבות, זה ממש פאתטי. בלילה, בין ערות לשינה, היא הסבירה לעצמה שלא ייתכן שהיא תיקח על עצמה אחריות על כל המחדלים של העולם ובמיוחד לא של אבא שלה. ההרגשה הנואשת הזו של לא לדעת אם כן או לא, ובאיזה מידה זה בכלל תלוי בה ובהחלטות שלה, ובאור שבחוץ. היא נעה בין התחושה שהוא שייך לזן שלא מזהה את כתובתו ואת המושג בית, ובין, הדילמה התמידית שלה עצמה בנושא, ובעניין האור שצריך להדליק או לכבות.
כשנרדמה, היו חוטי אור ירח גוררים אותה למעלה למעלה אל תוך ענני רוך ורודים וגם אם לא הייתה בטוחה נדמה היה לה שהיא שומעת מוזיקה חרישית רכה ונעימה, אחר כך כשבא הבוקר אין ספור חידודים מחטיים ישבו לה על העור, במיוחד, באזור הגב העליון והכתפיים. העור עצמו היה חלק , אבל היא הרגישה את מה שלא ניתן היה לראות.
היה עליה להכין את עצמה ליום שקיומו כבר הכריז על עצמו, בתחילה, אור רך ושירת צפרים ועכשיו, מכוניות שחלפו על יד החלון וקולות ילדים ואנשים שהולכים לבית ספר ולעבודה, הבהירו את הברור, עוד יום שהזמן מפזר בנדיבותו המפוקפקת, אץ אל דרכו, ומביא באמתחתו את הלא ידוע, את הצפוי, והלא צפוי.
הזמן, היא חשבה לעצמה בלי כל קשר למתרחש, הוא מלך האשליות לטוב או לרע, וכשהוא צועד יד ביד עם תמימות, התוצאה דיי מגוחכת.
כשהביטה בחלון, יכלה לראות מרחוק את הים ואת הנשים שישבו ליד הגלים ממוללות את החול בין האצבעות כמו לישה יומיומית של בצק עוגיות. קצף הגלים היה מתנפץ אל כפות רגליהן ונעלם לאיטו ושוב חוזר כאילו אין לו ברירה אחרת. היא לא הייתה בטוחה שהן אכן היו שם או שהצטיירו לה מתוך דמיונה, אבל זה לא שינה הרבה.
היא קמה וניגשה אל המראה, בעודה מוחקת תקוות מוותרת שורפת פתקים דמיוניים שעולים בעשן שהולך ומסתלסל ונעלם. אני חושבת שהצלחתי סופית לבטל את הרצון שלי היא אמרה לעצמה בלי קול כשהיא לא בטוחה שהיא מרוצה מהעניין. עלה בה חיוך כשחשבה על הקירבה הבלתי מבוטלת בין שתי המילים: רצון ו מרוצה. סך הכול, החיים הם הדבר הכי בנאלי שאני מכירה, כולל הדרמות הטרגדיות והשמחות שנתקלים בהן.
משהו צרב לה בגרון ושלח כאב חד וקר אל אזור הבטן , צבעי שלכת יכולים להיות מאד מסוכנים היא חשבה לעצמה בשקט.
במצעד השגרתי מהמקלחת למטבח, זנבות רגשות ומחשבות נעו ברצף מוזר אל החלל המוכר של המרתף הפרטי שלה, התיישבו על כורסאות ההדחקה ונעלו את הדלת.
השקט הוליד בה רגיעה, הקומקום רתח והייתה תקווה וצפייה לקפה מעורר וטעים.
